כבישי ארצנו מלאים משאיות המובילות פרות שמספרים צרובים על גבן, מלאים משאיות כלובים שתרנגולות דחוסות בהם עד מחנק. ואנחנו, עם שעבר שואה – רואים את המראות ומשהו השתבש בנו, כאילו לא באותו הדבר מדובר, כאילו יש הבדל בחומר החיים שממנו כולנו, בני אדם וחיות, עשויים. ברגע שילדיכם מתחילים להבין ש”עוף” זה התרנגולת מספרי הילדים שלהם, וש”בשר” זו הפרה מהספר שעושה “מו” – זהו הזמן לעורר את הנקודה הרואה שהופכת אצל רוב בני האדם לנקודה עיוורת, עם הזמן.”
אגי משעול, משוררת
משיריה של אגי משעול:
וכל יום הוא טרבלינקה” – יצחק בשביס זינגר
רַק טַיָּלִים שֶׁל שַׁבָּת וְרוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם יַבְחִינוּ
בַּמִּתְקָן הַמּוּזָר הַמֻּסְתָּר בֵּין כְּרָמִים וְשָׂדוֹת –
בִּיתָנִים אֲרֻכִּים מֻקְּפֵי תַּיִל וְשׁוֹמֵר הַנִּצָּב
בְּפֶתַח שַׁעַר אֶלֶקְטְרוֹנִי.
אֲבָל עַכְשָׁו לַיְלָה. אַשְׁמֹרֶת שְׁנִיָּה.
בְּנֵי הַכְּפָר נָמִים אֶת שְׁנָתָם, רַק שׁוּעָלִים קְטַנִּים
וְעוֹפוֹת לַיְלָה אֲחָדִים יִהְיוּ עֵדִים לַחִזָּיוֹן.
בַּעַל הַבֵּיצִים בּוֹדֵק שׁוּב אֶת הַמֶּתַח
בַּגָּדֵר הַחַשְׁמַלִּית.
הוּא מְכַוֵּן אֶת מַשָּׂאִיּוֹת הַכְּלוּבִים
הַפּוֹלְטוֹת כַּמָּה תַאִילַנְדִים וְדוֹחֵק בָּם לִדְחֹס פְּנִימָה
אֶת הַחוֹלוֹת וְהַזְּקֵנוֹת אַחֲרֵי שֶׁסָּחַט מֵהֶן
אֶת כָּל הַהֲטָלָה.
קָשֶׁה לְדַיֵּק בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ הֵן הוֹפְכוֹת לְ”עוֹפוֹת”.
הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא לֹא שִׁיר עַל תַּרְנְגוֹלוֹת
הַנּוֹקְשׁוֹת בָּאֲבוּסִים בְּרֶטֶט כַּרְבּוֹלוֹת בְּאוֹר
שֶׁהוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה
אוֹ נֶעֱרָמוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, גְּרוֹנָן
מִשְׁתַּרְבֵּב מִבַּעַד לַסּוֹרְגִים לִלְגֹּם אֲוִיר
הַמִּתְמַלֵּא גִּצֵּי נוֹצוֹת
לְאוֹר יָרֵחַ חֶלְבּוֹנִי
וְגַם אִם כֵּן, אֵין
הוּא עוֹמֵד בִּסְתִירָה לִבְנֵי אָדָם
שֶׁעִם בֹּקֶר יַעַבְרוּ בְּשַׁעַר חֲנוּת הַמִּפְעָל
וְתַחַת שֶׁלֶט חָבִיב (“חַוַּת מְטִילוֹת”)
שֶׁדּוֹגֶרֶת שְׁמֵנָה מְצֻיֶּרֶת עָלָיו
יִקְנוּ בֵּיצִים סוּפֶּר גְּדוֹלוֹת
מְסֻדָּרוֹת יָפֶה בְּקַרְטוֹן.
עִקְּבוֹת חֲזִירֵי הַבָּר, שׁוּב הֵם עָבְרוּ כָּאן
קְרוֹבִים כָּל כָּךְ לַבָּתִּים,
אֵין לָהֶם מָקוֹם כְּבָר בְּאֶרֶץ הַבֶּטוֹן.
כְּלָבַי מְרַחְרְחִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת,
לְפִי הַתּוֹר הֵם מַשְׁתִּינִים לְתוֹךְ הָעֲקֵבוֹת
כְּחוֹתְמִים עַל עֲצוּמָה.
שֶׁהַפֶּקָנִים יִתְּנוּ לָהֶם כֹּחַ,
וְהָרִמּוֹנִים וְהַתַּפּוּזִים,
שֶׁמַּטָּעֵי הָאֲפַרְסֵק שֶׁלִּי יַסְתִּירוּ אוֹתָם
מֵרוֹבֵי הַצַּיָּדִים
וֵאלֹהִים שֶׁיָּגֵן וְיַעֲמִיק אֶת מְאוּרוֹתֵיהֶם.
הַכְּלַבְלַב הַקָּטָן
מְמַהֵר עוֹד וְנָחוּשׁ.
הוּא שָׂם מִבְטַחוֹ בַּכִּוּוּן אֲבָל הַמֶּרְחָק
הוּא זֶה שֶׁיִּבְגֹּד בּוֹ.
עֲדַיִן אֵין הוּא מֵבִין כִּי נִנְטַשׁ,
לָכֵן כֹּה בְּטוּחִים צְעָדָיו
וְיֵשׁ בָּהֶם אֵמוּן.
אֲפִלּוּ עֲלִיצוּת יֵשׁ
בְּדִלּוּגָיו:
אוּלַי מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמּוֹ זֶה
שֶׁהוֹרִידוֹ בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ
וְלָחַץ חָזָק עַל דַּוְשַׁת הַגַּז.
וְגַם אֵינִי מַצְלִיחָה לִשְכֹּחַ
אֶת פָּנָיו שֶל קוֹף הַנִּיּסוּיִּים
וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לִי מִמֶּנּוּ
מֶרְחָק אָמָּנוּתִי.
לֹא אֶכְתֹּב עָלָיו שִיר.
עַכְשָיו לִפְנוֹת בֹּקֶר
וַאֲנִי מִתְחַבֶּקֶת עִם עֵץ הָאֹרֶן
הֲכִי רָחוֹק שֶאֶפְשָר מִגֶּזַּע
בְּנִי הָאָדָם.
